סתיו בחלונות
"סתיו בחלונות ואור בבית פנימה....
השיר מתנגן ברקע
אני ישובה על הכורסא הירוקה בחדר עבודה מהרהרת לרגע:
הסתיו יכול להישאר בחלונות- מחוצה לנו
והאור יכול להיות תמיד בתוכנו לא משנה מה.
אך לא כך היו חיי .
למעשה שנים ארוכות הסתיו האפור והקר היה לי כסות.
מפגש
אור הנר מהבהב כאילו מזכיר לי משהו רחוק לא מהעולם הזה. הלהבה מרצדת על הקיר מחליפה צורות ורשמים.
קולות חבטה קלות הנשמעות על הקיר שמאחורי מסיחות את דעתי.
פתחתי את החלון. כבר חושך בחוץ.
מתחת לחלוני ערמה של עלי שלכת.
בעודי מביטה בהם, עלה נוסף נושר וחובט, הפעם בפני
כאילו לעורר בי משהו.
"למה בעצם הוא נושר"?
אני חושבת "האם העלה חש במשהו ואם כן במה?
לאן הוא הולך?
מה יהיה בסופו?
מה קורא לעץ שנעזב מהעלים שלו?"
העץ הנעזב עניין אותי
הכרות
יצאתי ברגליים יחפות (כהרגלי) לבדוק מה קורה לענפי העץ שעליו עוזבים אותו בזה אחר זה.
חיפשתי סימן: איזה פצע איזו שריטה אבל לא.
הענפים נותרו ללא כול פגיעה או סימן לנטישה.
חשבתי עוד-"מה קורה לנו כשאנו נעזבים
מה קורה כשאנו עוזבים מקום, אדם, הרגשה, הרגל דפוס. מדוע אנו מסרבים לעזוב או להיעזב
מדוע רק עצם המחשבה מעוררת בנו תחושות קשות?
מדוע כשזה קורה בחיינו זה מותיר פצע כה עמוק בעוזב ובנעזב לעיתים לאורך שנים ?
איך אנחנו תופסים או מפרשים עזיבה?
מה הרגש שמתלווה לכך, התגובות הפעולות תבנית חיינו כולה?
עולה לי כרגע כי
אחת המילים הנרדפות של עזיבה היא שחרור
האם אי פעם התעכבנו לראות ממה?
ומה נוצר במרחב החדש?
השתאות
בעודי מביטה בענפים משתאה לנוכח שלמותם ושלוותם,
ראיתי בשולי ענף אחד בליטות קטנות
חשבתי: "הנה הפצע"
אבל לא!
היו אלא ללה ספק ניצנים חדשים.
מה יש בהתחדשות למה היא נחוצה לנו, מדוע כול תאי גופנו מתחלפים כול 11 חודשים,
מה עושה אותנו אנשים אחרים בתכלית משהיינו?
פרידה היא עזיבה, היא שחרור
אם כך מה עושה את זה כול כך עצוב וכואב?
הסיפור שלי עלה כמו סרט
חמלה
כאשר אימי שלחה אותי בגיל כה צעיר לפנימייה, חשתי כאב עמוק ועזובה קשה.
תמיד ניקר בראשי "אימי לא רוצה בי עוד היא עזבה אותי"
שנים לאחר מכן ראיתי בה מה שראיתי בכול חפץ בסביבתי. תחושותיי היו אפתיה אדישות ואף ניכור.
לבי נחתם בפניה , וכמובן בפני .
מעולם לא עצרתי להביט בנסיבות חיי
כשם שאני מביטה בענפי עץ הפיקוס.
אולי אם לא הייתי מתמקדת בחיפוש הפצעים והחייאתם המחודשת הייתי רואה את הנס בחיי.
לו הייתי ממשיכה לחיות בבית שבו אלימות ואלכוהול היו לחם חוקינו, מעולם לא הייתי מגיעה עד הלום.
עצם העובדה שחייתי מחוץ למשפחתי והרחק מהם,
למדו אותי, תושייה, עשייה למען עצמי ומוטיבציה אינסופית.
נכון.
היום איני נחוצה למאמץ כלשהו
אבל אז למדתי אותם ויצרתי את עצמי יש מאין.
הבנה
עברתי לערמת העלים ונעמדתי מעליהם מקשיבה לפצפוציהם מתחת לרגליי היחפות.
הם דקרו את כפות רגלי.
הנחתי לתחושת הבשר לעלות אל קרבי.
נכון, אנחנו יודעים לתת הרבה מקום לכאב
כדי שיעלה ויציף וייתן בנו "חיות"
האומנם זו חיות?
בעודי עומדת על ערמת העלים עלתה בי המחשבה שצרבה את נשמתי חודשים ארוכים.
הגבר שאיתו הייתי בקשר שנים הודיע לי כי הוא עוזב.
חשתי חבוטה אבודה כואבת
בקשתי את נפשי למות...
אך פרדה זו אפשרה לי את אחת מפריצות הדרך המשמעותיות שעשיתי בחיי.
אני קוראת לזה היום, קפיצה קוונטית
למדתי מהם שחרור וחמלה לעומת מהי היאחזות.
למדתי שאהבה וקבלה עצמית הן אבני היסוד האמיתיות הנחוצות לנו.
הבנתי שהתפתחות שמחה ואושר אינה תלויה באדם אחר.
למדתי מהי אהבת חינם.
איך הייתי יכולה ללמוד כל זאת לולי התנסות זו בחיי ?
השלמה
בעודי מחייכת לעצמי שמעתי צווחה מוזרה
ציפור הבליחה בשמיים.
מהי היא עושה בסיפור הזה?
נראה כי אינה קשורה כלל לסיפור חיי,
ברור שהיא קשורה.
היא תהודה לשחרור האמיתי שאני חשה היום.
לבחירה שלי בכול רגע.
כמה מאתנו באמת בוחרים?
כמה מאתנו בוחרים בשמחה לעומת כמה מאתנו בוחרים את ההקשר " סתיו עצוב" סתיו עגום" סתיו מדכא" סתיו אפור" ...
או כול הקשר אחר בחיינו
בחירה
אם אתם שואלים אותי, אני בוחרת את הסתיו כמאפיין חיי.
הוא מייצג עבורי את הפרדות ממה שלא שמיש יותר,
ממה שמיותר, ממה שלא עובד עבורנו
ופותח פתח לניצנים חדשים רבים
לאפשרויות רעננות, אינסופיות, העתידות להתרחש.
תארו לכם שעלי השלכת עליהם אני דורכת כעת היו נשארים על הענפים.
מה היה קורה אז?
שימו לב.
הם עשו את תפקידם. תפקידם תם אך הם היו ממשיכים את היאחזותם בענפים.
עד כמה באמת הם יכולים להמשיך את עבודת הפוטוסינתזה כשהם מיובשים ומצומקים?
מה יקרה עם העץ?
כמה חיוני הוא יראה אם בכלל?
כמה יופי יוכל לתת? כמה צל יוכל לתת?
האם אכן ימלא את התפקיד שלשמו נועד?
קבלה
פרדות משחררות ומביאות להתחדשות ולפריצה חדש.
גם פרדה ש"נכפית עלינו".
לעיתים אנו מתקשים לראות את התגמול שבזה או אפילו מסרבים בתוקף.
בואו נתן לזה להיות באהבה, סבלנות שקט...
היקום יודע כי הגיעה העת להיפרד,
גם אם אנחנו איננו יודעים זאת.
אם נתבונן לעומק נראה כי הטבע מחויב לעצמו ומעצם כך מתגמל את כול הסובב אותו.
אני מחויבת לשמחתי, אושרי, שלוותי
אני נוכחת לזה דקה אחר דקה ועם כול זה אני באה אל הסובב אותי.
כול אחד יכול לזה ומעבר לכך- מחויב עמוקות .
אם זה יתקיים בנו לא יהיה אדם שלא ירצה לנוח בצל ענפינו – ולנו יהיה מה לתת.
שמחה
לא שמתי לב כבר ממש חושך.
אני יורדת מערימת העלים, בדיוק כשרוח מסתורית מגיעה ומעיפה אותם בסחרורים עליזים לכול עבר.
נכנסתי הביתה
סגרתי מאחורי את הדלת
חתיכות עלים יבשים דבוקות לקרסוליי
... לא יכול להיות שהשיר עודנו מתנגן:
" סתיו בחלונות ואור בבית פנימה"
זה היה כול כך מזמן...
ליצירת קשר עם חלי
|
.jpg?id=3286087)
