|
סודות ששמרנו בבטן
נשים. מה מייחד אותן? מה עושה את "הטיפול" בענייני נשים ונשיות לכה מורכב?
מה נשים מסתירות? על מה הן מדברות? מה סודן?
איך זה שהן כול כך חזקות, בעלות תושייה, נמרצות שורדות ויחד עם זאת, תלויות בהכתבות חברתיות שבעיקרן הותוו על ידי גברים?
מה הן רוצות באופן הכי עמוק להביא לידי ביטוי והאם זה אכן קורה?
לנשים כוח ועוצמה בלתי נדלים.
זה לא קשור לשכל, מעמד או מראה.
הכוח הוא היסוד הנשי, זוהי כוחה של תבונה עתיקת יומין, תבונה המצויה בשורשיה של הנשיות, במימיה הזכים , בפריחת העד שלה.
נשים במוקד
עוד מקדמת דנא, נשים הוו כוח ועוצמה אינטואיטיביים בלתי מוסברים.
כוחן המרפא, עוצמתן שבאה לידי ביטוי בלידות חוזרות,
גידול ילדים, חיזוי העתיד ועוד כהנה וכהנה מטלות ותפקידים.
הן עשו הכול, היו הכול. ליכדו את הכול סביבן.
מאז ומעולם היו אמהות האהבה, הפוריות, התבונה והמשכיות הדור.
הן עשו זאת בשקט. איש כמעט לא שמע את קולן, אך כוחן ועוצמתן הדהדו בכול יצור חי.
הן ידעו. הן הכירו.
הן היו מתוודעות לכוחן מדי יום ביומו.
האחרים, הגברים, היו ערים לכוח זה.
הם לא ידעו לתת לו הסבר רציונאלי.
לא היה מענה לשאלה, מהו הכוח הזה.
על כן התמיהה הפכה לפחד: מה זה הכוח הזה, הוא מכשף... ההתמודדות עם תופעה זו הביאה לעג, זלזול ואף דיכוי והוקעה.
וכך היה. נשים הורחקו מהחברה ואף הועלו על המוקד
אם נחשדו בתופעת
"כישוף" כן. נשים הצליחו לרפא.
הן ידעו ללקט את צמחי המרפא הנכונים, לתת מרפא באמצעות מגע.
החברה לא הייתה מסוגלת להכיל זאת.
השכל לא יכול היה להבין זאת.
כדור השלג החל להתגלגל כבר אז בקצב מואץ.
הוא הלך וגדל ככול שחלף הזמן. נידוי נשים, התעללות או רצח הפכו שכיחים.
סיפורה של ז'אן דארק הוא דוגמה אחת מיני רבות.
עם הזמן ועם המאורעות החברתיים כנגד נשים ונשיות, הנשים החלו לפחד בעצמן מהכוחות הבלתי רגילים שלהן.
הן פחדו שכוחות אלה יתגלו.
הן "למדו" שכאשר כוחות אלה באים לידי ביטוי או מימוש הן מורחקות מהחברה או מועלות על המוקד.
התודעה הנשית מקבלת מפנה
אם כך עדיף לשכוח, עדיף לשים בצד את העוצמה, הכוח, האהבה, הרגשות, האינטואיציות.
אלה בכול מקרה מביאים עלינו מיתה.
כך החלו לחשוב הנשים.
זו הנקודה שבה התודעה הנשית קבלה מפנה.
הן החלו לזנוח את מתת הטבע שקבלו, והחלו ל"סגל" לעצמן גישה חדשה.
הן למדו מהר מאד את השפה "הגברית" והחלו להשתמש בה. הן הבינו שבדרך זו לא יאונה להן כול רע.
הן החלו להיות גברים בחזות נשית.
אט, אט התחילו "להיעלם" כישוריה הייחודיים כול כך של האישה.
כישורים שאינם מצריכים השכלה, מאבק או אגו.
נעלם הקשר עם השורשיות של הווייתן. עם נשמתן- נשמת העולם.
יחד עם זאת,
נשים בתוך תוכן ידעו תמיד מה כוחן.( יש מין קול קטן כזה שיודע).
נוכח זאת הן החלו להדיר רגליהן ממקומות רבים.
גברים החלו "לנהל" את חברה, והביאו איתם את מלחמות האגו שלהם.
נשים לא היו עוד מובילות רוח האנושות.
על אף מודעותן לכוחן הן החלו להסתתר.
נשים, מאז ומעולם עמדו מאחורי מלכים, אבירים, מצביאים שעשו היסטוריה.
לא בכדי, גברים אלו קבלו רוח גבית. רוח- תרתי משמע.
נשים עד היום מסתירות עצמן.
גם אם נטען שלא כך.
איך שלא נסתכל על זה, הן מסתירות את איכויותיהן הטבעיות. הן עושות זאת כול דקה, כול יום, כול החיים. ברוב תסכולן הן רוצות לנפץ את הקיר ששמו למולן. לצעוק לעולם: די!
"העידן החדש"
בעידן המודרני החל מעין מרד.
הנשים תבעו את "מקומן". כביכול את מקומן. ואז החל גל הפמיניזם, השכלה גבוהה, נישואים בגיל מאוחר, ילודה מועטה תחרות מול גברים.
זו יציאה למלחמה.
מלחמה זה לא הטבע שלהן, להפך, נשים הן אלות האהבה החמלה והשלום.
אבל הן היו מתוסכלות, הן בקשו משהו. גם אם לא ידעו זאת, הן בקשו בעצם את עצמן.
ויש בזה צדק. יש בזה ברכה. יש בזה מרפא.
עם הזמן התסכול העמיק, ונשים החלו לחוש מעין חוסר ביטחון, משום שהן איבדו משהו, אך לא היה להן תחליף אמיתי. למעשה, שום דבר לא דומה לעומק, לריפוי, לאהבה, לאינטואיציה- לטבען האמיתי.
געגוע
מאז ומעולם נשים שאפו להתמלא מחדש באנרגיה וחיוניות שהייתה כה טבעית להן,
אך הן לא ממש זוכרות איך ליצור זאת.
הן זוכרות רק זאת: זה קשור לגוף, לתחושות הגוף.
על כן נשים עסוקות כה רבות בגופן החיצוני.
מכלות את זמנן וכספן לטיפוח הגוף מבחוץ, להיראות להתלבש להתבשם לעשות ניתוחים פלסטיים.
אולי כך ניזכר. ואם לא, לכול הפחות הרגשתנו תשתפר.
אם לא, אולי נמצא חן בעיני המין השני ונקבל "אישורים", ביטחון והערכה.
אז אולי נתחיל להרגיש טוב עם עצמנו.
ברור שאין שום פסול בקניית בגדים יפים, אך האם זה עונה על המאוויים העמוקים של הנשיות?
האם נשים מקבלות את עצמן חזרה?
האם הן חוות שלווה שמחה ושחרור?
כוחנו הוא פשוט אנחנו.
התביעה לשיווין בין המינים
גם אני הייתי בין אלה, הנשים המתחילות להתמרד.
כמו נשים רבות אחרות הייתי ערה לחוסר הביטוי הפנימי שורשי שלי.
הייתי, כמו רבות מחברותיי הנשים, ערה לתרדמת שנפלה על העולם.
הרגשתי שמשהו פה לא "נורמאלי."
החברה מתעוררת "לסייע" לנשים.
שיווין זכויות, זכויות בעבודה, הפלייה מתקנת, שמירת מקומות במושבים פוליטיים.
אין לי ביקורת על כך אך,
האם זהו המענה האולטימטיבי?
האם אנו הנשים באמת מסופקות? שלוות?
האם אנו שוב מתהלכות בעולם בחופשיות של רוח מלאת אהבה וריפוי?
לא!
"התיקון" עבור נשים בחברתנו נעשה בדרך החשיבה הגברית. שיווין בעבודה, ניהול משותף של פרויקטים.
בכדי להצליח בזה "הצטרכנו" להעמיק את הפער בינינו לבין הווייתנו הטבעית עוד יותר.
הפכנו למעין גברים ונלחמנו על מקומנו.
לקחנו חלק במלחמות אגו, עבדנו שעות מטורפות.
הסתרנו את רגשותינו שמא יושמו ללעג וצחוק.
ושוב הגלגל על צירו סובב, ואנו, היכן אנו והיכן טבענו האמיתי?
אין זה אומר שבעידן המודרני נשים לא יבצעו כול תפקיד או עבודה שיחפצו בה, נהפוך הוא!
לנשים יש יכולות בלתי רגילות.
אך הגישה, כן! הגישה.
נשים מאמינות שכדי להצליח הן צריכות להיות עם "ראש גברי". להסתיר, לקבור את תחושותיהן.
אך הקול הפנימי יודע שאנו "מזייפות".
כן, פשוט כך! יודע.
שביל המוצא
להבנתי, הצלחה נשית היא בראש וראשונה חוויית התעלות וסיפוק גדולים.
האמיצות בינינו, המקשיבות לרחשי ליבן, לתחושות הבטן, תלכנה בדרך המובילה אל הבית שבפנים.
הדרך לבית הפנימי שלנו היא באמצעות זיהוי והיכרות מחודשים עם הווייתנו.
הבית שבפנים מאגד בתוכו את האינטואיציה, הקול הפנימי, התחושות, הרגשות, הריפוי, החמלה והאהבה. בכול אלה שוכנת נשמת העולם.
עם בחירה זו, כול צעד שלנו יפריח אהבה, חמלה, ריפוי וחופש. עלינו רק לבחור.
חלי בל.
צרו קשר בטלפון 0507868268 או כתבו לנו
|
.jpg?id=3286087)
