רק לפני שעות אחדות

חשתי געגועים עזים אליו, למרות שהיה ממש לידי.

הבטתי בו וידעתי אני מתגעגעת אלי.

באופן מוזר משהו, הוא מהדהד לי אותי...

זה היה לילה קסום,

רוח לילית נכנסה מבעל לחלון ולטפה את גבי. זו הייתה הרוח, או כף ידו?

 

התכרבלתי אל צידו.התמזגנו. רגע שמימי שכזה....

ולפתע משהו מתהפך בתוכי. כאב זוחל, מחפש לו מקום.

הכעס גאה בי

מה קרה? מה הוא עשה עכשיו ?

 

בעקבות האור
עזבתי את המיטה והתחלתי ללכת בעקבות אלומת האור שחדרה מבעד  לתריס.

 היא לקחה אותי החוצה אל הפרוזדור,

משם סימנה לי דרך במורד המדרגות,

 חצתה את הסלון הסתננה דרך חריץ דלת היציאה

 ואני כמוכת ירח הלכתי אחריה.

 מוצאת עצמי בחצר משקיפה אל הרחוב.
"זה הזמן" חשבתי, "שהחושך גובר על האור." זו הייתה גם הרגשתי.

 אורו של פנס יחידי נמהל כמעט באור הירח,

 עץ הזית השיר פריחה על שערי.

הוא לא מפסיק אף פעם?

 

מה כואב כול כך? מהו חוסר הנחת הזה ? על מה הכעס הגדול?

האם זה משהו שהוא עשה?

הגוש הזה בגרון טפח כמו אבטיח. אבטיח שהחל להגיר את מיציו המלוחים דרך עיניי.

הגופייה שעל גופי נרטבה, רטט עבר בי ולא בגלל הצינה.

 

 

משהו רטט מבפנים.- אולי הבנה?

......זה קורה לנו כבני אדם ללא הרף
אנו " מפילים" על בני הזוג שלנו, ילדנו, הורינו ואחרים

 את רגשותינו השליליים, אף שאינם קשורים אליהם באמת.

איך רגשות אישיים שלנו יכולים להיות קשורים למשהו אחר? הם שלנו לא?

אך המיינד המתעתע בנו

גורם לנו להאמין שכביכול זה בגלל הדבר הזה, והדבר ההוא ויוצא למלחמה, למגננה, או להסתגרות.

כך אנחנו הופכים מרירים, סרקסטיים, או מתנכרים.

כך אנו מציירים סביבנו ובתוכנו מעגלים של בדידות...

מהבדידות עולים רגשות לא נעימים אנו מפנים אותם החוצה, או מסתגרים יותר וחוזר חלילה.

 

 

היא הגיחה משום מקום זורחת כבכול בוקר.הפעם בחמימות צוננת שכזו.

 משהו החל להמיס את הכאב.

הוא כבר לא היה צורב כול כך.

 כאילו האור החדש ניהל דיאלוג עם אורי שבי.

התובנה הפשוטה עלתה בי בטבעיות מזהרת- כמו השמש.

.זה גופי ה" בוגד בי" . רגלי שאיני מסוגלת כמעט לדרוך עליה,

כאילו משקולות קשורות לרגליי.

וחוסר האונים הנלווה לתחושה זו.

לי זה קורה? לזו השמחה, הקופצנית המפזזת ?

 

איך כול זה בכלל קשור אליו?
אני מצליחה לראות בעיניי הפנימיות את זה:

"הוא קליל, חסון, פשוט זורם באהבה שלו."

כול זה היה בלתי נסבל עבורי כשאני "מרותקת לאדמה..."

כנראה שהתהודה הזו- ההפך מתחושות הגוף שלי, 

גרמה לי לכאב וכעס כלפיו.

אני מבינה את זה....

אני מבינה שאין לו שייכות לכול זה.

אני מבינה שאלו רגשותיי.

חוסר אונים שלי לא נגרם עקב מצבי הפיזי, אלא בגלל מחשבות על מצבי.

התובנה נחה בתוכי בשקט.

 

שקט...

אני לוקחת נשימה עמוקה של אויר בניחוח עשבים רחוצים בטל.

מרגישה את הניקיון מבפנים.
כבר ממש בוקר אני חולטת תה. הוא יורד מחויך, מפריח נשיקה על מצחי.

 אני יודעת שהכול בסדר. תמיד היה כך.

 
חלי בל אימון וליווי אישי לאמנים