כולם כבר ישנים
כולם כבר הלכו לישון את שנת הצהריים, אני ונועה מתחילות לתכנן את הפעילות הבאה לילדי לגן.
רק אוהד בחר להישאר מחוץ למיטה, מתחיל לפזז בשקט את השיר "מי שטוב לו ושמח כף ימחא.."
על פי מילות השיר הוא מבצע, כף ימחא, (רגל) ירקע ויצעק אההה-אווווווו.
אוהד נהנה כל כך לשיר, גם כשביקשנו ממנו להיות בשקט שמא יאיר את שאר הילדים הוא המשיך בשלו כאיננו שומע. אוהד היה כל כולו עם עצמו ועם רגע השמחה הזה שהוא יצר לעצמו .
התבוננו בו וחיוך נסוך על פנינו, זה אכן חימם את הלב..
אך תארו לכם לרגע ,שבמקום אוהד היה ניצב מולנו אדם בוגר ומתחיל לשיר לעצמו....
יש להניח בין רגע עינינו היו ננעצות בו בהשתאות ומיד היינו מתייגים אותו כ"משוגע."
מה ההבדל אם כך בין בוגר לילד בכול הקשור בביטוי רגשי וספונטאני?
אולי התמימות לעומת הספקנות והחשש ?
אולי אצל ילדים ישנה קבלה פשוטה והעדר שיפוטיות עצמית, או חשש מביקורת חיצונית?
אולי זו היכולת שלא להיות מושפע מנורמות חיצוניות, מדעות של אנשים אחרים.
ואולי זו הקשבה פשוטה ונקייה לצרכיו הפנימיים והיכולת להביע אותם בפשטות מזהרת...
בעודי מביטה באוהד מחויכת, עלתה בליבי לפתע מין עצבות שכזו.
הבנתי שכולנו יכולנו להישאר ילדים במובן מסוים וליהנות מכול היתרונות המופלאים של ביטוי עצמי ושמחה פשוטה אלמלא התייחסנו ברצינות גדולה מידי לנורמות החברתיות, לחינוך הנוקשה שקבלנו, לחששות משיפוטים החיצוניים של הסביבה עלינו.
אין ספק בליבי שלו הייתה לנו משאלה חלקנו הגדול היה בוחר להישאר ילדים לנצח.( אם באמת או כמטפורה)
להיות ילדים אינה בהכרח קשור לגיל. זה קשור יותר לגישת חיים נטולת שיפוטיות, משוחררת, ובעיקר יכולת לחווית חיים מתוך הרגע הזה.
רעות כהן- מאמנת אישית ומנחת סדנאות
.jpg?id=3286087)