החיים הם עכשיו
במשך דורות רבים חוזרת ונשנית השאלה מהם בעצם החיים?
מה עושה חיים טובים לעומת חיים בלתי נסבלים?
האם החיים משתנים עם השתנות נסיבות חיינו, או אולי זה קשור להתייחסות שלנו אל הנסיבות?
מה לזה ולנוכחות ברגע הזה?
אנחנו יכולים לשאול את השאלות ברמה הפילוסופית ואנחנו יכולים להיכנס פנימה ולבחון מקרוב את חיינו.
בואו איתי. וננסה להבין. הפעם דרך הרוח, אם תרצו - הלב.
מי אנחנו בעצם:
לפני שנתחיל קחו לכם דקה ונסו להשיב על השאלות האלו:
מי אתם? מהם חייכם? ספרו לי על עצמכם.
אילו תשובות עלו בפיכם ? ומהיכן הן נובעות?
אם שמתם לב כול התשובות נובעות מאחד המקורות הבאים:
· אני נזכר מי אני
· אני מספר במה אני עוסק היכן אני גר מה התחביבים שלי
· אני מדבר על שאיפות לעתיד
· אני מתאר את חיי מתוך התפיסות שלי את עצמי ואת החיים.
אף אחד מתשובות אלה אינם החיים שלכם.מדוע?
החיים אינם יכולים להיות זיכרון, תפיסה או מחשבה. הם אינם יכולים להיות עבר או עתיד. הם אינם יכולים להיות הגדרות חברתיות, הגדרה עצמית או כול הגדרה שהי.
לרוב אנו חווים את החיים אם אפשר לקרוא לזה כך, דרך מסנני ענק:
פרשנויות, שיפוטיות, הרגלים, תפיסות, התניות, זיכרונות, אינפורמציה.
למעשה "חוויית" החיים ממקום זה, אינה כלל החיים עצמם.
משום שהחיים והמציאות הם בדיוק כפי שהם. כול פרשנות שכלית גורמת לעוות, והטיה של מהות ואמיתות החיים.
החיים מתקיימים רק ברגע זה, והרגע הזה הוא כל מה שיש לנו בעצם. כי מה שעבר, כבר עבר ומה שעתיד לבוא אין איש יודע...
אנו נוטים להתבונן בחיינו דרך "עיני העבר" דרך השיפוטים,תפיסות,הרגלים,זיכרונות ואנפורמציה...ומכאן בעצם מעוותים את חווית החיים.
מדוע אנחנו עושים זאת
הורגלנו מגיל צעיר מאד ל"הבין" דברים ומצבים באמצעות השכל.
הדרישה המשפחתית, חברתית היא להיות שכלי. הבנו דברים ופעלנו בחיינו דרך דברים שרכשנו במהלך חיינו מחשבות,לימודים,דעות,מוסכמות חברתיות ודת.
עם השנים בני אדם "איבדו" את היכולת הטבעית שלהם- " לתפוס" תופעות חיים או את החיים כמות שהם.
משמע המושג " לתפוס" היא תפיסה נקייה טהורה ללא שמץ של ידע קודם, זיכרון או למידה.
מדוע אנו מפרשים, שופטים ובכך מעוותים כול מציאות? השכל שלנו מנסה למצוא הסבר הגיוני לכל דבר שקורה סביבנו. מכירים את התחושה הזו שאתם חייבים הסבר, חייבים להבין למה זה קרה, ואם אינכם יודעים אתם מניחים הנחות,זה לא נתפס שיכול לקרות משהו בלי שנבין או ננסה להבין.
הפרשנויות שלנו ,המחשבות שלנו "נותנות לנו סוג של ביטחון" זה לא באמת ביטחון אך אנו מרגישים מין רווחה פנימית כאשר אנו "מבינים "משהו גם אם הוא איננו אמת.
מתוך הרגל בסיסי זה באופן אוטומטי התחלנו לפרש כל דבר.
התחלנו לראות את החיים לא כפי שהם, אלא כפי שאנו מפרשים אותם וחושבים עליהם.
הפרשניות והמחשבות שלנו הן משהו שכלי ,הן משתנות מאדם לאדם, כך ששני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה אך לראות את הסיטואציה באור שונה ומכאן –שאין זו האמת.
המכשול הגדול שלנו, ומה שמונע מאיתנו לחוות את טבענו האמיתי ואת תחושת ההוויה הוא הזדהות עם המחשבות שלנו. המחשבות שלנו הופכות עם הזמן לכפייתיות.
אנו מאמינים שאנו הדעת שלנו (המחשבות). זוהי כמובן אשליה.
באופן זה,איננו יכולים באמת לחוות את החיים כפי שהם, מלאי משמעות ומפתיעים.
מה שקורה בעצם זה שכאשר אנו מנוהלים ע"י המחשבות איננו מודעים למרחב הגדול והאין סופי הטמון בתוכנו. למעשה מרחב זה הוא אחד עם כול אשר ישנו. בעצם הוא עצם החיים.
אין זה אומר שלדעת ( מיינד- mind) אין מקום בחיינו.
הדעת היא כלי נפלא אם משתמשים בה נכון.
ישנם כמובן תהליכי חשיבה אפקטיביים הקשורים למיומנויות. בישול, תכנון טיול, הכנת הרצאה או שליחת פקס. אך אנחנו "הרחבנו" את פעולתה עד לעיוות המציאות כך, שאיננו חווים את החיים כהווייתם.
אם כן היכן החיים
ניכר בעליל שהחיים אינם יכולים להימצא בשכל. במחשבות, הרגלים ודפוסים. אם כך איך נחווה אותם?
את החיים ניתן לחוש באמת באמצעות הווייתנו.
הוויה היא מקום או ליתר דיוק "אי מקום" זהו חלל, מרחב אינסופי ושקט הנמצא בתוכנו. אין לו גבולות אין שם דעות או מחשבות הוא ריק ומלא בו זמנית.
מתוך ההוויה עולים כל הייחודים שבנו, היצירתיות, ההשראה, התבונה, השקט, השלווה הבהירות והחדות.היא אינה שכל היא מימד שונה בתכלית.
בגלל חוסר היכולת שלנו לחוות מצב זה או לשהות בו נולדת " אשליית הנפרדות" מעצמי ומהעולם היכולות להתבטא בחוסר סיפוק,בלבול,אי נוחות,אי שקט ,קושי בקבלת החלטות,ועוד..
איך עושים היכרות עם הווייתנו
שקט. נינוחות. קשב פנימי.תשומת לב. מודעות לתחושות הגוף,שחרור מדפוסי מחשבה ,הרגלים,שיפוטים
אימון עפ"י חיים ברגע הזה - עם רעות כהן
החוויה היא שחרור.
ליצירת קשר עם רעות
|
.jpg?id=3286087)