לטיול יצאנו
חלק ראשוןכולם נרגשים ומסתדרים במהירות בזוגות מחוץ לשער לקראת טיול הבוקר
לפתע אני שומעת את דנית מתייפחת בבכי, ניגשתי אליה ירדתי לגובה עיניה ושאלתי אותה מה קרה?
דנית ענתה לי בקול חנוק שהילה "לקחה" את בן זוגה, בין הדמעות היא ממשיכה ומספרת שהיא רצתה להיות עם עמית ועכשיו היא לא יכולה.
בזמן שדנית מתייפחת משברון לב, הילה שכנראה הבינה עד כמה היא פגעה בדנית מגיעה יחד עם בן זוגה החדש לטיול נעמדת מול דנית גאה ב"מוצר" החדש ומתרברבת בכך שעמית בחר בה .
קולות הבכי של דנית הלכו והתגברו ואילו הילה ועמית התקדמו לראש הטור בהליכת טווסים.
הייתי המומה, לא הבנתי איך כבר בגיל שלוש זה קורה- אהבה נכזבת, קנאה, גאווה, עצב ...
איך אוכל להקל על עצבותה של דנית,הרהרתי.
הצעתי לה להיות בת הזוג שלי ולקבל את תפקיד ה"מאספת".
דנית הקטנה ניגבה את דמעותיה ובחיוך קיבלה את האחריות.
צעדנו זו לצד זו כשראשה מתחכך בברך שלי
עיניה קרנו כעת. היא הייתה כל כך מאושרת.
הבטתי באירוע שהתרחש זה עתה נרגשת. איך תוך דקה מפח נפש הופך לשמחה?
נראה כי דנית שכחה את כל מה שקרה לפניי רגע, האירוע לא הותיר בה עכבות.
קינאתי בה. ייחלתי לעצמי להתברך ביכולת המדהימה הזו,להניח לעצב.
לא להריץ את המאורעות הקשים והעצובים הלוך ושוב בראשי, לא לחדש בכל פעם את רגש הכאב, אלא לדעת לפנותו בקלות לרגשות שמחה.
למה אנו המבוגרים מתקשים כול כך לשחרר כאב?
מדוע איננו מרפים מהעצבות?
חלק שני
ארוחת עשר. דנית והילה ישבו יחד ופטפטו כמו שתי חברות טובות :)
רעות כהן- מאמנת אישית ומנחת סדנאות
.jpg?id=3286087)