רובנו וודאי מכירים את האגדה על נרקיס
זה הנער יפה התואר שכל הימים היה הולך לאגם להתבונן ביופיו.
כל כך היה מוקסם מעצמו, עד שיום אחד נפל לתוך האגם ומת בטביעה.
במקום שטבע צמח ועלה פרח, הנקרא בשמו, נרקיס.

אך את המשך הסיפור לא כולם מכירים ...

כשנרקיס מת, הפך אגם התענוגות שלו מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות
והאוריאדות –פיות ההרים- בכו בבכי מן היער כדי לשיר לאגם ולנחמו
והוסיפו ואמרו לו "אין אנו מתפלאות שאתה מתאבל על נרקיס, הן הוא היה יפה תואר כל כך.."

"האומנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם

"מי כמוך יודע זאת?" ענו האוריאדות .
"לידנו הוא תמיד עבר, אבל איתך היה מבקש, שוכב על שפתך ומסתכל בך,
ובמראה של מימך היה משתקף יופיו".

והאגם ענה :"אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי

תמיד ראיתי איך במראה עניו משתקף יופיי שלי.

(בהשראת הספר :האלכימאי)

ודאי אתם מכירים את ההרגשה שבמחיצת אנשים מסויימים נעים לנו להיות, ובמחיצת אחרים פחות.
האנשים סביבנו משמשים לנו כמראות,
לעיתים נעים לנו להביט במראה ולעיתים פחות.

עלינו להוקיר תודה על האנשים שמסביבנו ולא משנה מה ההרגשה שהם מסבים לנו באותה העת
דרכם אנו יכולים להכיר את עצמנו טוב יותר
להיות ערים לטוב ליבנו, לאכפתיות שלנו,לנתינה שבנו ולאהבה הקיימת בתוכנו.
כמו כן דרכם אנו יכולים לחוות דברים ש"מקפיצים אותנו" ללמוד על עצמו ולהתפתח .